<h1>פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת משפטים</h1>
<h2>דף ד.</h2>
וכי ימכור איש את בתו [שמות כ"א]. קטנה ולא נערה, דק"ו ומה מכורה כבר יוצאה שנ' [שם] ויצאה חנם וגו' שאינה מכורה אינו דין שלא תמכור. וק"ק לרבינו יעקב ל"ל ק"ו תיפוק ליה מדאיצטריך קרא למעשה ידיה דנערה שהן של אביה מכלל דאינו מוכרה כשהיא נערה, דאי מוכרה פשיטא דמעשה ידיה לאביה השתא זביני מזבין לה מעשה ידיה לא כל שכן. וי"ל אי לאו ק"ו דמכורה כבר וכו' ה"א דמוכרה כשהיא נערה דבתו סתמא כתיב דמשמע כל זמן שיש לאביה רשות בה ואפי' נערה מוכרה אביה, ואיצטריך קרא למעשה ידיה דנערה לאחר שנשאת דנעשית יתומה בחיי האב, דאם אינו עניין לנערה קודם שנשאת דמק"ו נפקא השתא זביני וכו'. [השתא] שאינו מוכרה נערה, א"כ איצטריך קרא למעשה ידיה דעודה ברשות אביה, אך לאחר נישואיה נעשית יתומה בחיי האב מעשה ידיה דידה הוי. וכן נראה דק"ק א"כ מאי קאמר תלמודא [כתובות מ"ז ע"א] למעשה ידיה דקטנה לא צריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה וכו' ולוקמי קרא במעשה קטנה כשנעשית יתומה בחיי האב, כגון לאחר נישואיה, כיון דנישאת שוב אין לאביה רשות בה. וי"ל דכן נראה דניחא לאוקומיה למעשה ידיה דנערה שיש לו קצת רשות, מלאוקמיה במעשה ידיה דקטנה שנעשית יתומה בחיי האב.
<h2>דף ו:</h2>
וגם פסק מותר לראובן לומר הילך סלע זו ותלוה לעני מנה דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה. ופי' ר"צ דוקא בשלא היה לו לנותן הסלע שום משכון מן הלוה, אך אם יש לו משכון מן הלוה, הערמת רבית הוא ואסור. וכן פי' בפרק קמא דקידושין [ו' ע"ב] דארווח לה זימנא, שהייתה חייבת לאדם אחר וקידשה באותו שכר שהרויח המקדש המלוה לאשה זמן פריעתה שהגיע. וקונטרס לא פי' כן.
<h2>דף יח.</h2>
ואם שלש אלה [שמות כ"א]. פי' גירעון כסף ויעוד לו או לבנו. ואין לפרש שלש אלה שארה כסותה ועונתה, [דא"כ] מאי ויצאה חנם והא אשתו היא ואינה יוצאה בסימנים אלא בגט. ויצאה חנם. יכול בלא גט ת"ל חנם אין כסף אבל לא חנם בלא גט. ויצאה חנם. ריבתה לה תורה יציאה מן עבד עברי, שיוצאה בסימנים, או בשש או ביובל איזה מהן שתקדים. ויש מפרשים אם שלש אלה, שארה כסותה ועונתה. פי' אם לא יתן אלו אז ויצאה חנם וגו' אין כסף לאדון זה אבל יש כסף שיוציא ויתן לה כתובה אחרי שלא קיים לה אלו ג' דברים.
ונמכר בגניבתו [שמות כ"א]. דוקא בגניבתו ולא בכפילו פי' תשלומי כפל. ולא בזממו פי' אם הוזם על ממון אינו נמכר על זה. מיכאן פסק רבינו אליהו מפריש דאין אדם חייב להשכיר את עצמו למזונות אשתו, דה"נ דרשינן בגניבתו ולא בשעבודו. ור"ת פי' מספר כתובה נלמד דכתבינן ואנא אפלח משמע שחייב לעבוד בשביל מזונות אשתו, והרב ר' אליהו השיב לו דאפלח אינו ר"ל למכור עצמו בעד מזונות, אלא אפלח פי' בגופי לכבד אשתו. ומיהו הלכה למעשה ב"ד מחייבים הבעל להשכיר עצמו למזון אשתו, ואין זו מיקרי מכירה דממעט ליה קרא מגניבתו.
<h2>דף יט:</h2>
ואם שלש אלה [שמות כ"א]. פי' גירעון כסף ויעוד לו או לבנו. ואין לפרש שלש אלה שארה כסותה ועונתה, [דא"כ] מאי ויצאה חנם והא אשתו היא ואינה יוצאה בסימנים אלא בגט. ויצאה חנם. יכול בלא גט ת"ל חנם אין כסף אבל לא חנם בלא גט. ויצאה חנם. ריבתה לה תורה יציאה מן עבד עברי, שיוצאה בסימנים, או בשש או ביובל איזה מהן שתקדים. ויש מפרשים אם שלש אלה, שארה כסותה ועונתה. פי' אם לא יתן אלו אז ויצאה חנם וגו' אין כסף לאדון זה אבל יש כסף שיוציא ויתן לה כתובה אחרי שלא קיים לה אלו ג' דברים.
כמשפט הבנות יעשה לה [שמות כ"א]. קאי אתרווייהו אאב ואבן דנהוג בה מנהג אישות ולא מנהג שפחות.
הבנות [שמות כ"א]. זה בא ללמד ונמצא למד. וכן פסק דחייב אדם לאשתו שאר כסות ועונה. ואם מחל לו זה פי' לעיל דהלכה כר' יהודה בדבר שבממון תנאו קיים ואין לה עליו שאר כסות, אבל עונה שהוא דבר שבגופו תנאו בטל ויכולה לתבוע ממנו דין עונתה. שארה. אלו מזונות. כסותה. כמשמעה. עונתה. לשון תשמיש כמו (בראשית ל"ד ב') אם תענה את בנותי. ופי' רשב"ם עונתה לשון דירה כמו מעון. ד"א לפום עונתה תן לה כסותה ולא שחקים בימות הגשמים ולא חדשים בימות החמה והבלאות הם לכסות בימי נדותה.
<h2>דף כא:</h2>
ועבדו. ולא לבן, דאין הנרצע עובד את הבן.
בגמ' קידושין אינו נרצע אלא במילת. פי' בסוף האוזן, דאינו נעשה בעל מום בזה, דשב אל משפחתו בעינן. ותימא לי לפי זה אמאי כהן אינו נרצע.
<h2>דף כב.</h2>
לא תצא כצאת העבדים [שמות כ"א]. ולא ילחצנה לעשות עבודת חוץ אלא עבודת פנים שנאמר (תהלים מ"ה י"ד) כל כבודה בת מלך פנימה.
<h2>דף כב:</h2>
מה נשתנה אוזן מכל אברים שבגוף. כ"נ (הכי) [דלא] גרסינן אוזן ששמעה [בהר סיני] לא תגנוב, דהא מוקמינן לה בגונב נפשות בדבר הלמד מעניינו, לכך הכי גרסינן אוזן ששמעה לא תגנוב. במרצע. למה אלא מרצע בגימ' ת' מניין השיעבוד.
[והגישו אל הדלת וגו' [שמות כ"א]. מה נשתנו דלת ומזוזה וכו'], למה אינו דורש למה נשתנה מרצע. וי"ל לפי שמרבה אפי' (צור) [הסיל] וסירא ומקדח, אבל שאר כלים אינו מרבה לרצוע לפניהם אלא דלת ומזוזה דווקא לכך אינו דורש.
<h2>דף כז:</h2>
על כל דבר פשע [שמות כ"ב]. כלל, על שור על חמור פרט, על כל אבידה חזר וכלל, מה הפרט דבר המטלטל וממעט קרקעות. ומכאן אמרי' וכן פסק דאין נשבעין על הקרקעות. גפנים טעונות מסרתי לך פליגי בגמ' [שבועות מ"ג ע"א] אי דבר העומד ליגזז כגזוז דמי. ופסק כמ"ד כגזוז דמי מדפריך סתמא דתלמודא [כתובות נ"א ע"א], סוף סוף דבר העומד ליגזז כגזוז דמי, וכן פסק רבינו חננאל. ואע"ג דאין נשבעין על הקרקעות, בגמ' אסיק וכן פסק דעל ידי גלגול נשבעין עליהן, ואפי' בטענת ספק פי' בגילגול שבועת שותפין עד שלא חלקו, ויליף לה בגז"ש בפ"ק דקידושין [כ"ח ע"א] שבועת חוץ משבועת פנים פי' שבועת סוטה בעזרה עשה בה ספק כודאי. ומיכן פסק כיון דיליף ליה מסוטה גילגול, א"כ אפי' על ידי שבועת טענת ספק מגלגלין, דומיא דסוטה דנשואה שהיה ספק מגלגל ארוסה, ה"נ שבועת שותפין מגלגל שבועת על ידי טענת שמא אע"ג דאין נשבעין על ידי טענת שמא. ואע"ג דטענת שותפין דרבנן הוא, פסק דבדרבנן נמי מגלגלין, וראייה מדפריך בגמרא [ב"מ ל"ה ע"א] [מגו שהוא] מחייב שבועה שאינה ברשותו לישתבע נמי על משכון כמה [היה] שוה, וכן הלכה דאם אדם טוען על חבירו טענת שמא, וטענו נמי דחייב שבועה ואפי' מספק כגון שותפין או שאינו ברשותו, מגלגלין עליו טענת שמא [אע"ג] דאין נשבעין [עליה]. ועל האי דאסיק דאין נשבעין על הקרקעות למ"ד הילך פטור ל"ל קרא למעוטי קרקע והא מקרקעי הילך הוא, וצריך עיון.
<h2>דף לח.</h2>
לא תהיה משכלה ועקרה בארצך [שמות כ"ג]. זו ארץ ישראל. את מספר ימיך אמלא. למד שהקב"ה ממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום. ימיך. בגי' פ' כלומר כשתגיע לגבורות שמונים.
<h2>דף מז:</h2>
ופסק בין שואל ובין שוכר יכולין הבעלים לחזור בהן מן השאלה ומן השכירות אע"ג שכבר משך השואל והשוכר מן הבעלים לביתו, עד שהתחיל במלאכתו עליהן, או לרכוב מעט או שנתן כבר משאו עליו. דהלכה כרב הונא דאמר המשאיל קרדום לחבירו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו, ודווקא לענין חזרה עד ישתמש, אבל לענין חיוב באונסין משעת משיכה חייב.
<h2>דף ע.</h2>
פירוש מקלל. אלהים לא תקלל [שמות כ"ב]. פסק זו אזהרה למקלל הדיין דברי ר' ישמעאל, שכל המקלל את הדיין כאילו בירך את השם, ולכך כתיב בלשון אלהים. ואפי' לא קילל אותו אלא ביזה הדיין, עובר בלאו ולוקה, וזהו לא תקלל לא תבזה כמו (דברים מ"ט כ"ג) כי קללת אלהים תלוי לשון ביזוי, ולכך יצא מן הכלל ונשיא בעמך לא תאור ללמד אפי' הוא הדיין הדיוט שאינו בכלל ונשיא בעמך לא תאור, ואפי' בביזוי בעלמא לוקה. ואם קללו לדיין לוקה משום אלהים לא תקלל ומשום לא תאור ומשום לא תקלל חרש, ובא ללמד על נשיא שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו כי המבזה גדול שבישראל אע"פ שלא קיללו אלא שביזהו, כההיא [קידושין ע' ע"א] דקריה שויסקל ושמתיה. כך פסק כל המבזה ת"ח חייב מלקות ושמתא.
